זהו, כמעט שבוע עבר מהתחרות ומחשבותי, סוף כל סוף,
שקעו בתוך ראשי כמו גרגרי קפה בכוס ואני יכול לכתוב...
זו היתה חוויה מיוחדת ועמוקה עבורי, יותר בפן
הרוחני ולא הפיזי.
לפיזי אני רגיל (סילחו לי, על יהירות רגעית,
חברים) אבל את הרוחני / מנטלי אני מעריך ונוצר כי לשם כך הפיזי נועד, אצלי
לפחות...
לפני שאפרט את תובענותי, מעט נתונים יבשים:
1.
לא התכוננתי לתחרות – מסיבות שאפרט בהמשך.
2.
ביום ה' (יום לפני) התאמנתי רגיל ודי קשה.
3.
בלילה, של אותו יום ה', חזרתי לאוניברסיטה כדי להקים ולסדר את המתחם.
4.
ישנתי אצל אמא שלי – שינה טרופה, קרוע ומפוזרת על פני השעון, כמו עננים
בשמיים לפני הגשם
5.
ביום שישי 23/05 – יום האליפות, בשעה 06:00 AM התייצבתי באוניברסיטה – מקלחת, קפה, ארוחת
בוקר קלה, והמשך הקמות..
6.
החלטה של רגע אחרון להתחרות – מישהו צריך לייצג את הבית, לא?..
7.
10:00-15:00 תחרות
8.
16:00-18:00 פרוקים וסידורים
9.
19:00 בית וילדים...
*** לא הייתי לבד
אלה עם שותף וחבר פבל קולוסובסקי אשר מבלי העזרה שלו לא היתה מתקיימת התחרות
(באוניברסיטה לפחות) ובטח שלא הייתי מתחרה..
הנה לפניכם הטיים ליין של יומיים, לא בשביל להראות
עד כמה אני הוא... (כול הנוגעים לדבר עבדו קשה לא פחות) אלה לנסות לבאר את
התמונה, בעיקר לעצמי, של "מצב הצבירה" שלי בתחרות...
... אני חוזר אחורה לשנים 2003-2006 אותן שנים
יפות בהן למדתי משחק ובימוי בביה"ס לאומנויות הבמה, בית צבי.
אני נזכר בתרגיל שנקרה "הדוור" – תלמיד
מבצע מטלה יומ-יומית פשוטה כמו, נקיון החדר, ואז יש דפיקה בדלת, נכנס הדוור ומבשר
בשורה – טובה או רעה.
המטרה של התרגיל היא פשוטה – הדמות לא יודעת מה
כתוב במחזה עוד כמה עמודים וכמו בחיים, היא מגיבה "כאן, עכשיו, ברגע
נתן" ובהתאם לחדשות (טובות/רעות) הנסיבות (שהן רוקמות את המציאות) משתנות
ודמות מתקדמת עוד שלב עד לשינוי נסיבות הבא – בדיוק כמו בחיים...
למה נזכרתי בזה, כי זה מחזיר אותי לסעיף מספר
1. לא התכוונתי להתחרות.
האימון הגופני – פיזי, ליתר דיוק, בעיני, נושא
עומק רוחני של מסע לגילוי, שיפור, הבנה והארה של ה"אני" שלי ולא בשביל
ההוכחה החברתית עד כמה המותן שלי צר, הבייספס רחב או הסקווט כבד...
אני הוא הלוחם השלו.
ספריו של דן מלמן נגעו ושינו את
ההבנה שלי כלפי עצמי בצורה משמעותית.
את הקרבות שלי אני נלחם בתוכי (נפשי) ועם עצמי –
ואלו הקרבות הקשים ביותר שיש!
“I count him
braver who overcomes his desires than him who conquers his enemies; for the
hardest victory is over self.”
–Aristotle
להתכונן לתחרות, היה עבורי כמו ללכת עם שעון
רולקס מתאילנד – לא משנה מה האחרים חושבים, משנה שאני יודע שזה לא ה"אני"
האמיתי "כאן, עכשיו, ברגע נתן", אלה ה"אני" המלאכותי והמזוייף...
בכל רגע בחיים שלנו, עלולה להשמע דפיקה בדלת
והדוור יעמוד בפתח עם מעטפה, ויהיה בתוכה אשר יהיה, דבר אחד לא נוכל לעשות, לומר:
-
"רגע, אני צריך להתכונן! לא תכננתי שזה יהיה עכשיו..."
בכל רגע נתון, כאשר "הפעמונים יצלצלו",
אני יעלה ו... מה יהיה אחר כך - רק ה' יודע.
אני יודע, בוודאות מוחלטת וצלולה, כמו עיניהם של
ילדי, שבכל פעם, יהיה זה ה"אני" האמיתי והנקי ביותר שלי ובכל פעם אני אתן
את ה- 100% שיש לי לתת, כי יהיה זה "כאן, עכשיו, ברגע נתן"!
להבדיל מהסרט המפורסם, בחיים - הדוור לא מצלצל פעמיים...
בשמחות!
אני.
!Let the monkey out
מקסים
השבמחקנורא התרגשתי לקרוא את התובנות שלך
מזל טוב מוכשר אחד!
עכשיו אני מבינה את חוש הדרמה/משחק שלך!
תודה רבה.
מחק:)
אפשר לעזוב תיאטרון אך הוא לא יעזוב אותך.
בעצם, אותו הדבר גם אומרים על אלו שחיו בבת ים...
;))