אני זוכר את עצמי גדל באוקראינה של ברה"מ,
אי שם, בשנות ה- 80 כמו מוגלי מספר הג'ונגל. לא ראיתי בית, לא ידעתי מה זה בית,
תוכניות טלווזיה יחידות היו בשבת בבוקר. גדלתי בחוץ עם החבר'ה הטובים מהשכונה ובין
שיעורי בית וקריאת ספרים ביליתי את זמני בחוץ – מדלג בין ענף לענף על עצים, קופץ
מגג אל גג (פארקור נדמה לי קוראים לזה היום...) ועושה שטויות שעד היום לפעמים
עוברת בראש מחשבה – אך, לעזעזל, לא הרגתי את עצמי אז?..
הגוף שלנו כל כך סלחן כשהוא צעיר! הוא מסוגל
לספוג מכה, להתאושש, לקום לנער אבק מהמכנסיים, לשים פלסטר על הברך וקדימה להרפתקאה
חדשה. בילדות אנחנו חושבים שאנחנו לא מנוצחים... גם כבני הטיפש-עשרה וגם כנערים
מתבגרים אבל אי שם בדרך אין הדבר נכון. הגוף שלנו מזדקן יחד איתנו וזהו תהליך טבעי
לחלוטין שהתחיל בשניה שנשמנו את האוויר של חדר לידה ובגיל מסויים האמונה שלנו
פוגשת את המציאות.
המשבר הראשון – אתה לא מתאושש באותה המהירות
שאתה רגיל אליה.
זה קורה לכל אחד בזמן אחר אבל זה קורה. אתה
נפצע ופתאום הצפיה לא תואמת את הממצא – לא כך זכרת את עצמך ופתאום להיות מרותק
יותר מ- 48 שעות?.. כן-כן, הגוף עדיין סולח לך אבל מבקש בנימוס יותר זמן כדי
להחליף כי הוא כבר לא בן שש.
בום!
המשבר השני – אתה לא מחלים מלא כפי שציפית.
אתה נפצע שוב. קורה. ככה זה באימונים וכבר התרגלת
לרעיון "בארץ צריך הרבה סבלנות" ואתה ממתין בסבלנות ועובר את כל התהליך
אבל משהו שם לא בדיוק 100% כמו שזה היה... אתה מתחיל להזהר, גם אם זה בתת מודע,
אתה ניהיה יותר רגיש למקום ושם לב בכל תרגיל שנוגע בו.
באנג!
המשבר השלישי – אתה לא מחלים.
אני חושב שקוראים לזה – נכות! פציעה כרונית
המלווה אותך לכל שארית חייך עד עצם יום מותך.
כיבוי אורות.
אומרים שלחתול יש תשע נשמות. אני אומר שגם לנו
יש מספר מוגבל של פציעות שהגוף שלנו יכול לספוג וביום מן הימים לא נוכל לשלם את
החשבון...
מצב זה קריטי להבנה בבניית תוכנית אימון
לאוכלוסיה בגילאים שונים הרי ילד בן עשים יוכל לספוג הרבה יותר מגבר בן ארבעים. צריך
להבין את המצב הביולוגי שעובר על הגוף ואולי שווה לשקול לוותר על חלק מהתרגילים או
אולי לקחת אותם בצעדים קטנים!
מה דעתכם על רעיון שמאומנים בגילאי ארבעים
פלוס, יגיבו יותר טוב (הכוונה לבריאה) לתוכניות במתכונת של פיתוח גוף במקום עבודה
סזיפית עם תרגילי משקל גוף, קבלים וכדורים... בגיל שש עשרה היתי מתאבד על כל תרגיל
הזוי היום אני אחשוב האם זה שווה? האם שווה בגלל תרגיל אחד לאבד את כל מה שהשגתי
עד כה בכל שנות אימון שלי?
האם לי, כמאמן שבאחריותו לשמור על בריאות
הלקוח, יש זכות להכניס אותו למצב שעלול לפצועה אותו?
גילוי: למי שלא מכיר אותי וקורה אתה הבלוג בפעם
הראשונה – אני לא מעודד גישה שמרנית וכפפות משי! אני הראשון שצועק שבכל גיל אפשר
וצריך לעשות הכל וכך גם אני מאמן, מתאמן, מאמין וחיי!
לא צריך להשבית רכב ספורט ישן בגלל שהוא בן עשר
אלה צריך לטפל בו בתדירות, מסירות ותשומת לב רבה יותר מאשר רכב חדש בן שנה – כך גם
עם גופינו ככל שהגיל מתקדם.
בניית תוכניות אימון, יכולת לבנות תהליכים
ארוכי טווח, תורת אימון, ידע והבנה בשינויים פיזיולוגים (מתוכם נגזרים התרגילים עם
סיכוי פציעה נמוך), הבנה בסיסית בתהליכי שיקום ואנטומיה, תזונה ופסיכולוגיה – כל אלה
הם הכלים שעומדים לרשות המאמן בעבודה עם הלקוחות והעבודה שלנו היא לא קלה או פשוטה
אך מדהימה מכל כי בסופי של יום:
אנחנו שם כדי להגשים עבור
הלקוח שלנו את החלום לו בדרך הבטוחה ביותר!
אנחנו קוסמים, רק במקום גלימה אנחנו לובשים
בגדי ספורט ובמקום שרביט הקסמים יש לנו סטופר ביד...
מאמן שלא מודע לזה, לא בונה תוכנות אימון, לא
משלב בהן את כל המרכיבים (יש עוד כמה חוץ מסטים וחזרות) לא אוכל לתת מענה לגבר בן
ארבעים וסבא בן 80 – שניהם חולמים להגיע מנקודה א' לנקודה ב' רק שהדרך שלהם תיהיה
שונה ואתה צריך לדעת גם עוד כמה אפשרויות להגיעה מראשון לציון לתל אביב, מלבד
איילון צפון וכביש 1....
- כמה פציעות נשארו לכם?..
-
לי?
-
אני חושב שאחת.
-
כמה החלמות נשארו לי?
-
אפס!
נפגש בצד השני!
הוסף רשומת תגובה