יש המון סיבות בעצם, כמספר המאמנים... :)
לאנשים "מהרחוב", התמדה בתהליך האימון אינה טריוויאלית כי הטמעת הרגל חדש כרוכה בויתור על הרגל ישן - דבר שלעצמו מהווה מכשול אבל אני מבקש לרדת לרזולוציה עמוקה עוד יותר ולדבר על שלוש סיבות שלדעתי, לא קבלו יחס הולם וחבל - כי הן מהחשובות!
1) כאבים
PAIN, IS WEAKNESS
LEAVING YOUR BODY
משפט גדול. משפט נכון. משפט חזק. משפט שלגמרי עוות וגרם יותר נזקים מאשר תועלת כי המשפט שייך לעולם של ספורט השגי ופיתוח הגוף ולא למתאמני חד"כ / אישיים מן המניין.
ספורט השגי פחות רלוונטי לפוסט זה, עולם פיתוח הגוף בהחלט כן - כל מי שמתאמן זוכר את התקופה הראשונה שהיתה סיוט - DOM'S (כאבים של שרירים תפוסים אחרי האימון), גוף "עץ", תסכולים ושאלות האם כן או
לא להמשיך, הגזמתי או לא, נפצעתי או לא וכו'...
אחרי תקופת מה, הכל מסתדר ואתה נכנס למסלול
שכבר שום דבר לא כואב, צברת בטחון ונסיון ו... פה משהו נדפק ומתישהו התקבע הדעה שאימון ללא כאב זה אימון לא יעיל, מוצלח, חזק, מתקדם וכל שאר "משפטי החוכמה" שתמצאו בגוגל...
אימון עם כאב הוא אימון מטומטם!
לכאב יש ספקטרום רחב של משמעויות - יש "כאב טוב" שיכול להתלוות לאימון אבל רק מתאמן מנוסה ידע להבדיל בינו לבין התעוללות בגוף ובורות בהבנת מרכיבי האימון ותהליכים פיזיולוגיים.
אם מתאמנים בתוך כאב כי אחד "הגורוים" עם קוביות / ציצים אמרה שאם לא כואב לך אז את כוסית - נפצעים, לא יוצאים ממצבים כרוניים ואז, הנוראה ביותר מגיע:
בטחון העצמי ומוטיבציה מתערערים כי מחשבות מסוג:
- אולי אני לא מתאים לסוג אימון שכזה
- זה לא בשבילי
- אני חלש מדי
- זה לצעירים
- ...
זולגות פנימה, מחרבות את הרושם של האדם מעצמו ומעולם של פ"ג ואנחנו מאבדים "חייל" בגלל טמטום ובורות של מערכת שכל מה שבראשה זה להכניס כסף ושיזדיינו כולם...
2) "אלודיניה"
- גירויים לא מזיקים נתפשים ככאב
משמעות הדבר היא שאם למאומן שלנו נתפס הגב כמה פעמים בגלל
שהוא הרים משהו מהרצפה ולא משנה שהסיבה לא היתה הפעולה/תנוע אלה, תזרמו איתי (בנאלי
אבל מוכר) - עובדה שאישתו עזבה אותו עם הרו"ח ופיטרו אותו מהעבודה כי יש קיצוצים
והמסכן לא הבן דוד של האח מצד האשך הימני של הבוס - הגב שלו נתפס בזמן ההרמה ואורטופד תורן ו"חכם"
אמר לו שהגב שלו חלש, שאסור לו, בגילו, להרים דברים ובכלל עדיף שישחה, יעשה הליכות ופילאטיס...
אבל הוא לא נכנע ומוכן לתת צ'אנס נוסף, חוזר להתאמן ובאחד
התרגילים הגב שלנו נתפס "על אמת" כי השריר התאמץ, נכנס למעגל של פיצוי יסף ובום - הולך יומיים כמו...
לנו זה מוכר
וברור אבל עבורו זה סיוט, כי המוח שלו כבר למד לייצר התניות שתנוע = כאב = דבר רע
= פעילות זו לא בשבילו...
- לו רק היה לי שקל
על כל פעם שנתקלתי במקרה כזה במהלך העבודה שלי עם אנשים!..
- מה עושים?
- מדברים, מסבירים
ועושים יותר קואצ'ינג מאשר אימון כי חייבם, קודם כל, לשבור את ההתניה הישנה ולבנות
מערך התייחסות והערכה של כאב, בריאה ונכון, רק אחר-כך יבוא החלק של "האימון" אגב, אין זה אומר שעד אז, הבחור לא יכיר סקווט ודד ליפט, ממש לא, הוא פשוט יכיר אותם
כ"תנועות" ויתרגל לעובדה שהגב שלו בסדר וגם אם הוא נתפס - זה עובר ושזה לא
קשור לתרגיל/תנוע ספציפית...
3) מערכת "הערכת
מצב ותכנון עתידי" דפוקה לגמרי
להורים, התסריט הבא יותר ממוכר:
- אבא, מתי אמא מגיע?
- עוד שעתיים.
- אני מבין.
...כעבור 10 דק'...
- אבא, מתי אמא מגיע?
- עוד מעט חמוד, בוא
נשחק ב..
... מתחילות הדמעות...
- אני רוצה שאמא כבר
תיהיה בבית!
ולך תתמודד עם זה...
זה דבר מעניין כי לילדים
יש את ההבנה אבל הערכת "מרחק" היא עדיין לא מכויילת.
כנ"ל אצל המאומנים
"המתחילים" - הם נורא נלהבים ונחושים, הם מודעים שארבעים שנות הזנחה לא פותרים
בחצי שנה, אין להם בעיה עם תהליך, הם מבינים הכל - הם, הרי, לא ילדים!
אז זהו שכן. כי כשהם מבינים אחרי.. לרוב זה לחודשיים-שלוש,
שזה באמת יקח שנה ופתאום שנה זה הרבה ורחוק - הם מאבדים את העניין כי בתוכנית בוקר
הבטיחו תוצאות מדהימות מאימון TABATA של
4 דק', שלוש פעמים בשבוע...
...ואני, לתומי, חשבתי
שלהיות מאמן זה קל - נשען על הכיר, סופר בין 8-15 ומעלה סטטוסים בפייסבוק...
!Let the monkey out
הוסף רשומת תגובה