THE MAN IN
THE ARENA
It is not the critic who counts; not the man who points out
how the strong man stumbles, or where the doer of deeds could have done them
better. The credit belongs to the man who is actually in the arena, whose face
is marred by dust and sweat and blood; who strives valiantly; who errs, who
comes short again and again, because there is no effort without error and
shortcoming; but who does actually strive to do the deeds; who knows great
enthusiasms, the great devotions; who spends himself in a worthy cause; who at
the best knows in the end the triumph of high achievement, and who at the
worst, if he fails, at least fails while daring greatly, so that his place
shall never be with those cold and timid souls who neither know victory nor
defeat.
Theodore Roosevelt
... כשלמדתי
בביה"ס הגבוה לאומנויות הבמה, בית צבי, היה לי המזל והכבוד לפגוש ולעבוד עם
מורים גדולים, היה לי פחות כבוד אך ההמון מזל לפגוש מורים "קטנים" שמהם
לעיתים למדתי יותר...
דבר אחד היה משותף לכולם, אותו המשפט שהחדירו לנו
בשנה א' בהיותנו "רכים" ונכונים לשינוי:
תתלכלכו! תלכלכו כמה שיותר כי רק ככה אפשר
להיות שחקן טוב (יותר)!
בעולם המשחק, המושג "להתלכלך" מתכוון
ליכולת (אומץ – דרוש המון) של שחקן לגעת בנקודות החלשות שלו, להתמודד עם התוכן
שהוא חלש בו, תוכן "שמוציא אותו באור לא טוב" ומעמיד אותו חשוף אל מול
הביקורת.
ולקבל ביקורת זה דבר לא נעים.
שום דבר נורא אגב, יש אנשים, שלא יכולים/יודעים
לעשות בעצמם, אשר עבודתם היא בלדון (בפומבי) על יכולתם של האחרים – גם להם יש
ילדים, משפחה וחשבונות לשלם...
דן ג'ון אמר משפט (מני רבים ונפלאים) נפלא:
זה לא תרגיל או המשקל שפוצעים אותך, אלה
אופן הביצוע של התרגיל עם המשקל הנתון...
לגבי הביקורת, נכון יהיה לומר:
זאת לא הביקורת (או איך שהיא נאמרת) אלה
האופן בו אנחנו מתיחסים אליה.
*** לפני שתתחילו להתרעם - צורה שבה הביקורת
נאמרת, הינה מראה של המבקר, למקצועיות וחינוך שלו, זה הכל. אם בן אדם מקנא ולא
יכול לבטא את דבריו באופן רהוט וברור – זו בעיה שלו, לא שלי להפך, אני צריך לשמוח
שהעבודה שלי הגיעה כל כך רחוק כי גם ביקורת רעה צריך להרוויח, זה עדיין זמן
שה"מבקר" צריך להשקיע וכל בן אדם שמקריב מזמנו לכתוב/לדבר עליי – אני מודה
לו מקרב לב!
בחזרה למשפט הקודם, הבעיה היא באופן בו אנחנו
מקבלים את הביקורת ולכך סיבה אחת פשוטה:
אף אחד לא הכין אותנו לזה!
אין פה אשמים, במע' החינוך זה לא קיים (הכוונה
למשהו מובנה ומכוון) וההורים שלנו – אף הם למדו זאת בדרך הקשה אז מאיפה להם?...
שמעתם על "קורס כשלון כל הדרך להצלחה",
"ביקורת – עם מה אוכלים ואיך מגישים אותה"?..
- גם אני לא...
אם כי הקורסים האלו מוסבים תחת שם אחר – קואצ'ינג.
קואצ'ינג (as we know it) התחיל את דרכו בתחילת שנות ה- 90 במאה הקודמת
(עדיין מוזר לי לכתוב שהילדות שלי עברה במאה הקודמת) והם אלו שדברו על הכשלון באור
חיובי כחלק מהתהליך הגדול.
לא מפסיק להדהים אותי לרגע הדרך בא אנחנו באופן
עקבי מנסים להתחכם עם הטבע ואוכלים כאפות כל פעם מחדש!
בטבע, בממלכת החיי, שאנחנו חלק ממנה - סליחה חברים
יקרים שחושבים שהחרא שלהם לא מסריח, אתם בדיוק חלק מאותה השרשרת ולא התרחקתם רחוק
מדי מהקרובים שלכם בטבע, לצערי, עבור חלקם, קרבה זו מהווה עלבון... - הכל נלמד דרך
כישלון.
-
למה לא דרך נסיון?
כי נסיון ולמידה היא פועל יוצא של כשלון, תחשבו
על זה – לו הינו נולדים עם כל הכישורים והידע האם הינו לומדים?..
-
לא!
הלמידה, יותר נכון התהליך (הניסיון), מתחיל עם הכישלון
הראשון שלנו כתינוקות:
-
עשיתי קול חלש והחלב לא בא... המממ (ניסיון ראשון כושל), לא טוב, ננסה
(ניסיון שני...) קול חזק יותר... הופה, הנה החלב בא (היון למדו שכדי לאכול, צריך
לצעוק חזק יותר)!
וככה זה ממשיך והיה אמור להמשיך עד שמשהו במעגל
הזה נדפק והחל המרדף המטומטם וההרסני אחרי הצלחה בפעם הראשונה.
כל מי שעובד עם ילדים יגבה אותי עכשיו:
-
בא ילד/ילדה חמודים מאוד אבל בלי הרבה כשרון ואולי עם הרבה עצלנות
ואתה אומר שכך וכך, הילדי צריך לעבוד (אוי, עכשיו אמא מסתכלת עליי במבט עקום)
שהילד צריך להתאמץ כי הוא לא כזה מוכשר (עכשיו גם האבא מתחיל לעשות חימום
כתפים...) ולפי דעתי המקצועית, אולי שווה להתחיל מרמה נמוכה יותר...
בנק' זו הורים מתחלקים לשניים, הקבוצה הראשונה
(מוזר שרובם רוסים) מקבלת את הדברים והילד מתחיל לעבוד ובהתאם לרמת ההשקע ורצינות
מצליח והקבוצה השניה מספרת סיפורים על כמה שהילד מיוחד וקשה לו וצריך לעזור לו (אך
בדיוק, להתאמן במקומו?...) ובכלל אני לא כזה רגיש ומבין וכדי שהם יחפשו מורה
אחר...
וכך גדל הילד או הילדה המסכנים גדלים בתחושה שכל
העולם דפוק ואף אחד לא מבין אותם ואז שומעים את אותם הדברים בגיל 30 רק שאז זה
עולה הרבה יותר, הן רגשית והן כלכלית...
אירוני שאפשר היה לפתור את זה בשתי כאפות (לבן
זונה הקטן והעצלן) ו- 150 שקלים חדשים בחודש ומה שהכי חשוב לחסוך את הזמן הכל כך יקר
שקבלנו על פני הכדור הנפלא (אותו המין המזויין שלנו מחרב בנחישות רבה) הזה...
אין בטבע טורף שהטרף בא אליו לבד כי הוא
מתחשב, רגיש או מבין ולא קיים (תרתי משמע) נטרם שהטורף התחשב והבין אותו כי הוא
מיוחד וקשה לו לרוץ כדי להציל את חייו...
אני פתחתי את המאמר עם ציטוט נפלא של הנשיא ה- 26
של ארה"ב תאודור רוזבלט כי לדעתי המסר שלו לעיתים מתפספס בגלל המשפט הראשון
שהוא כל כך עוצמתי:
It is not the critic who
counts; - הרבה נופלים במלכודת הדבש של להתעלם (לרוב לא נכון) מהבקורת כלל!
המשמעות העמוקה של הציתות חוויה דווקא במשפטים
האחרונים שלו:
...who at the best knows in the end the triumph of high
achievement, and who at the worst, if he fails, at least fails while daring
greatly, so that his place shall never be with those cold and timid souls who
neither know victory nor defeat.
זה שיר הלל לאותם האמיצים
שמעיזים "להתלכלך" בדרך לחלום, לאותם הנפלאים אשר לא הפסיקו לנסות
(להכשל), השילו מעצמם את הבוץ ונכשלו שוב פעם ושוב פעם עד אשר הצליחו...
בכישלונם ציוו לנו חיים!
חיים זה כשלון אחד גדול
כי אנחנו תמיד שואפים ליותר ממה שיש לנו – זו היא הדרך הנפלא של הטבע לאזן דברים
ביקום – ההבדל הוא בהפרש בין המצוי לרצוי.
החיים יפים וקצרים מדי –
אל תעבירו אותם בתוך קונדום – תתלכלכו!
!Let the monkey out
הוסף רשומת תגובה