אני תמיד הולך על החוף ביום ראשון, כדי להתאושש אחרי אימון בוקר ולהייבש אחרי טבילה מרנינה במי ים תיכון צלולים.
המחשבות התרוצצו על הא ודה;
פתאום ראיתי אותו, דג קטן שוכב בתוך פיסת ים בגומה בחול.
- הנה דג מת, - חשבתי לעצמי. - עם כל הגלים לא פלא...
לא הספקתי לסיים את המחשבה, ראיתי את הדג פותח את הפה שלו;
- הוא חיי?!
ספק שאלה ספק תמיהה.
התכופפתי ,הרמתי את הדג הקטן וזרקתי אותו אל תוך הים, חזרה הביתה.
הוא שכב שם בתוך המים;
- מת. - חשבתי לעצמי.
פתאום, הוא התהפך, עשה תנועה ו... נעלם אל תוך הגלים.
לא סיימתי את ההליכה.
לא היה צורך.
תחושה שעשיתי משהו גדול ממני (ומהמחשבות האישיות שלי) היתה מדהימה.
נוכחתי לחוות על עצמי את המשפט:
"לצאת מהראש ולהכנס אל הגוף"
- אני חייב לכתוב על זה, עכשיו! - חשבתי לעצמי.
הלכתי, קניתי בקבוק סודה, כמדי יום ראשון אחרי אימון וטבילה, התיישבתי על החוף (תמונה לעיל אומרת הכל) וכתבתי.
כמה קל להציל חיים אם רק מביטים מסביב;
שבוע טוב.
הוסף רשומת תגובה