משל על ניצחון

לפני הרבה שנים, שאדמה הייתה כה צעירה שנהגה להתאפר (עם הזמן קראו לזה אנשים "עונות השנה") חיו שני חברים, אמני לחימה שלא היה שני להם.

הונג (HONG), אומן הדאו (Dao – חרב סינית) ו- ווקונג (WUKONG), אומן הגואן (Gùn – מקל עץ ארוך).

כמה שהם היו החברים הכי טובים שתמיד בילו יחד, היו הם גם המתחרים הכי מושבעים אחד של השני, שלא פסקו להילחם כדי לגלות מי הוא הטוב ביותר!

פעם אחת, הם לחמו שבוע שלם ללא הפסקה והרעש מהנשקים שלהם הגיעה עד לארמון הקיסר והדיר את שנתו.

הקיסר שמאס בקרבות הבלתי פוסקים של שני החברים, ושבצדק חשש, שיום אחד אנשים חפים מפשע עלולים להיפגע באם יקלעו בטעות ביניהם, הזמין אותם לארמון.

-        אתם, גרועים יותר משני ילדים קטנים שרבים על סוס עץ! – אמר הקיסר להונג וווקונג, – הייתי סבלני מספיק כלפיכם, אך אנני מסכים יותר להתנהגות זו. אני מותיר לכם קרב אחרון אחד, בו יוכרע המנצח ותו לא.

הקיסר סיים את דברים, החברים קדו בפניו ועזבו את הארמון.

הם הלכו למסבאה השכונתית וישבו שם בשקט, מהרהרים עמוקות בדבריו של הקיסר.

כשהשמש החלה לגרש את אחרוני האורחים של המסבאה, פנה הונג לחברו ואמר:

-        ווקונג, אחי, אני החלטתי לעזוב את העיר. אני אעלה על ההר, מעל העננים, ואמשיך להתאמן לבדי – כך לא אפריע לאיש ואיש לא יפגע מחרבי.

-        הונג, אחי וחברי היקר – ענה ווקונג, אותה ההחלטה בליבי. הנני פונה לשדות, בהם הדשא כה גבוה שלא איש ולא בעל חיים עוברים דרכו, ושם אלטש את אמנותי.

החברים קמו, חבקו אחד את השני, וקבעו להיפגש מול ארמון הקיסר בעוד עשרים שנה, לקרב שיכריע סופית, מי הוא המנצח בין השניים.

הונג עלה על ההר הגבוה, מעל העננים.

הוא המשיך להתאמן וללטש את אומנות השליטה בחרב. ככל שהתמיד, כך התמזג יותר עם חרבו עד שהפכו לאחד. הונג היה לאומן כה מיומן, שידעה לחתוך את העננים לחתיכות כה קטנות, שהיו לטיפות מים – כך נוצר גשם.

ווקונג פנה לשדה.

הוא התאמן יום וליל, והמקל שלו היה כה מהיר, שידעה להפריד את האוויר הסמיך של השדה לשכבות, ללפף אותן על קצהו ולשלוח אותן לכיוונים שונים – כך נוצרה רוח.

עברו עשרים שנה.

אנשים למדו לנצל את הגשמים שירדו להשקות את הגינות שלהם ולהפיק מי שתייה, ואת הרוח כדי לשוט בימים ולדוג.

ואז, יום אחד פסקו הגשם והרוח בבת אחת.

ווקונג והונג הלכו אחד לקראת השני. חבר לקראת חבר. אומן לקראת אומן.

הגיע הזמן לקרב האחרון שיכריע סופית מיהו המנצח.

הם נפגשו על גשר עץ ישן מעל נהר.

הם עמדו שם ארוכות והביטו אחד לעיניו של השני.

לא אמרו מאום.

איש מהם לא שלף את נשקו.

כך הם עמדו חמישה ימים וארבעה לילות.

מדברים חרש אחד עם השני.

חולקים את אשר למדו ובעיקר, מנסים לנצור את הזיכרון אחד של השני בליבם כי ידעו כי זוהי הפעם האחרונה שהם נפגשים בחיים.

ביום החמישי קדו ווקנוג והונג אחד לשני ופנו חזרה.

הונג עלה להרים ווקונג חזר אל השדה.

לא היה צורך להכריע מי המנצח.

עומקה של תורתם ולמידתם הייתה לפרס משל עצמו.

הדרך (Dao) הייתה חשובה יותר מתוצאה.

מאז, איש לא ראה לא את הונג ולא את ווקונג.

אך כל פעם שיש סופה והגשם רוקד עם הרוח, אומרים אנשים שאלה הם רוחם של שני החברים שנפגשו לקרב ידידות, לחלוק את אומנותם ולהשטות כמו פעם, שהיו הם אמנים צעירים שרצו לדעת מי מהם הוא המנצח...