מילה של אבא

 -        אבא, יש לך סיפור מהילדות שלך בשבילי?

-        תן לי לחשוב... יש לי. לא מהילדות דווקא. סיפרת לך פעם על "עוגיות של סאשה"?

-        לא, לא ספרת.

-        או. קי. אז תקשיב –

פעם, שהיית ממש קטן, אולי בן שנתיים, התארחנו אצל דודה אירה. כשהגיע זמן לקינוח, שמו על שולחן עוגיות של "מילקה" – באותה התקופה הן רק נכנסו לחנויות והיו ל"תופעה" – וסאשה אהבה אותן כל כך, שבקשה ממני לקנות אותם הביתה. "בוודאי!" – עניתי. רק כמה מעט ידעתי למה התחייבתי. צלמתי את האריזה, ואמרתי לסאשה שבפעם הבאה שאבא עושה קניות – יהיו לה את העוגיות לקינוח.

בסוף השבוע הלכתי לחנות, ו – נאדה!

הלכתי חנות נוספת – כלום.

הלכתי לעוד חנות – קרוב, אך לא זה.

הלכתי לחנות, שהולכים אליה כשרוצים לקנות את מה שלא קיים – "טיב טעם" – ומוצאים את זה! היה בה את כל "המילקה" שבעולם, מלבד העוגיות שרצתה סאשה. זה כבר היה לא מצחיק. הבטחתי לילדה הקטנה שלי עוגיות;

-        ומה עשית?

-        הדבר היחיד שיכולתי לעשות: אמרתי לסאשה שאני מצטער. שחיפשתי ולא מצאתי.

-        ומה סאשה ענתה?

-        מה שסאשה תמיד עונה – חייכתי לניקיטה – "זה בסדר אבא. לא נורא."

-        אבל אתה לא ויתרת, נכון? – ניקיטה קלט את המוטיב החוזר בסיפורים שלי, וזה כבר הפך למשחק בפני עצמו: לגלות את המשך הסיפור.

-        ברור שלא! אמרתי לעצמי, ויהי מה ולא משנה כמה זמן ייקח לי, כל עוד זה תלוי בי – אני אביא לה את העוגיות שהבטחתי לה! מאותו היום: בכל מסע קניות, בכל חנות ממתקים בכל עיר שהזדמנתי אליה, הייתי פותח את התמונה בנייד שלי ומחפש את ה"עוגיות של סאשה". אך לשווא. כאילו במעשה כישוף היה הכול, רק לא מה שהייתי צריך.

עברה שנה.

ועוד שנה.

לא הרפיתי.

באותה התקופה נסעתי כפעמיים או שלוש לחו"ל. חיפשתי גם שם. בדיוטי פרי ובחנויות שהזדמנו לי בדרך בערי אירופה – לא היה דווקא את הסוג הזה!

עברה שנה נוספת.

התמונה הייתה שמורה בפתק. ההבטחה – בלב.

ואז, יום אחד, שעשיתי קניות באותה החנות, בה אני עושה את הקנייה השבועית, מצאתי את עצמי עומד באזור של ממתקים, מול המדפים של "מילקה". באופן אוטומטי שלפתי את הנייד, פתחתי את התזכורות והעליתי את התמונה של העוגיות – בלי הרבה ציפיות – והן היו שם!

חוויתי את "תופעת קולומבוס" (כשהמקומיים לא ראו את הספינות שעגנו ממש מול החופים כי לא ידעו על קיומן). הסתכלתי על התמונה, ואז על עוגיות, ושוב על התמונה, ושוב על עוגיות – משווה ומתקשה להאמין.

בסוף המוח קלט שכן, זה-זה! קניתי שניים וכולי שמח ועליז מיהרתי הביתה.

-        כל הזמן הזה זכרת את העוגיות? – שאל ניקיטה, בעודו מהרהר על מה ששמע.

-        לא. לא את העוגיות זכרתי, חמוד.

-        נכון! זכרת את המילה שנתת לסאשה, ואתה תמיד מקיים את מה שאתה מבטיח.

-        ב ד י ו ק!

-        ואיך סאשה הגיבה שהבאת לה את העוגיות?

-        היא לא זכרה כלום מכל הסיפור – צחקתי. – עבר כל כך הרבה זמן מאז.

כשחזרתי הביתה, קראתי לה לבוא למטבח, ובאופן די דרמתי הכרזתי "שאחרי מסעות אין ספור שב אודיסאוס הביתה!" – בקיצור, הבטחתי וקיימתי! – הנה העוגיות שכל כך אהבת בארוחה ההיא, אצל דודה אירה!

סאשה הביטה בי, חייכה. "אני לא זוכרת מה בקשתי. עבר המון זמן... אבל תודה שזכרת."

-        היית עצוב? – שאלה ניקיטה בחמלה.

-        לא זוכר. – משכתי בכתפיים. – עבר המון זמן. לילה טוב בן.

-        לילה טוב, אבא....

 

***

אפשר היה לסיים את הסיפור כאן, אבל יש המשך –

אחרי שספרתי את הסיפור לניקיטה, ונתתי לו להרהר על משמעות והמסר של מה ששמע, הלכתי לחדר של סאשה לאחל לה לילה טוב.

מילה רדפה מילה.

-        סיפרתי לניקיטה את סיפור ה"עוגיות שלך".

-        "עוגיות שלי"? ספר לי גם.

סיפרתי לה על הארוחה וההבטחה.

-        אני לא זוכרת שוב דבר מזה, אבא. רגע! מצאת בסוף?

-        בוודאי! הרי נתתי לך את המילה שלי!

 

מה שעבר בעיניים של ילדה בת 11 – 5 דק' לפני בת מצווה – היה שווה את הכל.

 

***

במסע של "אבא אחרי עוגיות" יש אלגוריה על החיים של כולנו –

 

·        דרמה – כשאבא מניח את העוגיות על מיטת חולים של ילדו, רגע לפני שהוא נפתר.

·        מלודרמה – כשאבא מתמודד עם הילדות שלו, ממרר בבכי על כך "שאביו מעולם לא עשה עבורו את מה שהוא הולך לעשות עבור ילדו", וכל הזמן הזה ילד יושב מולו אוכל את העוגיות שקנה במכולת מתחת לבית וחושב לעצמו: "איזה פוץ! שחרר את זה כבר."

·        טרגדיה – כשאבא מניח את הקופסא על הקבר של הילד, כי פספס בכמה רגעים.

·        קומדיה – כשאבא וילד, מבלי לשים לב, אוכלים את אותן העוגיות בזמן שהם מחפשים אותם בכל העולם.

·        פעולה – כשאבא הולך מכות עם השכן, שהוא אלוף עולם באגרוף, על קופסת העוגיות האחרונה.

·        פארסה –  שאבא הולך מכות עם השכן על קופסת העוגיות האחרונה, עושה את "מהיר ועצבני" על הכביש, כדי לנסוע שני בלוקים לבית הספר, ומוסר את העוגיות לילד רגע לפני שמשטרה עוצרת אותו בגלל שהוא רב מכות בלי מסכה – יש קורונה וזה..

 

החיים הם מסע. וכמו בכל מסע – הדרך חשובה יותר מהיעד.

תבחרו את שלכם ותהנו ממנה.