פחד.

 

-        אבא, יש לך סיפור בשבילי?

-        הםםם.. תמיד אפשר לחושב על משהו, אתה יודע 😊

על מה תרצה לשמוע הפעם?

-        ספר לי משהו על פחד.

-        פחד?

-        כן, בסדרה שאני רואה, הם כל הזמן אומרים "תהיה יותר חזק מהפחד שלך!", "תתעלה מעל הפחד שלך!".
זה נכון?

-        אני מבין. בוא, שמע סיפור ותחליט בעצמך.

***

בעיר, שאת שמה אני לא זוכר, ברחוב שאת שמו שינו, עמד פעם מועדון כושר.

ניהל אותו מורה – לא זקן מספיק ולא צעיר מדי.

היו לו תלמידים – לא הרבה מדי ולא מעט מדי.

היה במועדון משטח, עליו למדו להילחם, וגם אולם משקולות, בו למדו להתחזק.

יום אחד נכנס למועדון ילד, בערך בן 10 וניגש היישר למורה:

-        אני רוצה להירשם למועדון. – אמר בנחישות למורה.

-        שלום גם לך, אדוני. – ענה לו המורה עם חיוך. – מה תבקש ללמוד במועדון שלי?

-        אני רוצה ללמוד להילחם טוב-טוב!

-        ומה מטרתך בלהיות לוחם?

-        אני רוצה להחזיר לכל הילדים שמציקים לי! – קולו של הילד רעד, ודמעות קטנות הופיעו בזויות של עניו הירוקות. – אני רוצה לדעת לתת מכות לכל מי שרק ינסה להציק לי! שאף אחד לא יתקרב אלי!

-        אני מבין. – ענה המורה חרש. – אך לצערי, אין זה משהו שאני יודע ויכול ללמד אותך. מצטער. אולי מוטב שתבדוק  במועדון אחר.

-        אבל, אבל יש לך כאן זירה! ואנשים לומדים ללכת בה מכות. – ענה הילד בתדהמה.

-        נכון. אבל מה שאתה מבקש ללמוד – אין לי. להתראות.

כעבור כמה זמן, בני אדם יומרו – הרבה, אלים – כלום, חזר הילד למועדון.

המורה פגש אותו בחיוך: "שלום לך, אדוני הצעיר!"

-        אני רוצה להירשם למועדון!  - חתך הילד והביט בעינו של המורה, כאילו קורא עליו תיגר.

-        ומה תבקש ללמוד? – שאלה אותו המורה.

-        אני רוצה להיות חזק וגדול!

-        ולמה שתרצה להיות חזק וגדול? אם מותר לי לשאול.

-        אני רוצה שכולם יפחדו ממני! שאף אחד לא יתקרב אלי! ואם מישהו יתקרב אלי והעז לפגוע בי, אני אשבור אותו! גרא הילד, והפעם עניו במקום דמעות היו מלאות בזעם וכעס.

-        אני מבין. – ענה המורה חרש. – אך לצערי, אין זה משהו שאני יודע ויכול ללמד אותך. מצטער. אולי מוטב שתבדוק  במועדון אחר.

-        אבל, אבל יש לך כאן אולם משקולות! ואנשים לומדים להרים ולהיות גדולים. – ענה הילד בעצבנות.

-        נכון. אבל מה שאתה מבקש ללמוד – אין לי. להתראות.

כעבור כמה זמן, הגיעו הוריו של הילד.

הם נופפו בשטרות של כסף – כמבקשים להוכיח משהו לעצמם – ולא הבינו למה לא רושמים את הבן שלהם. ואיזה מן בית עסק זה, שמסרב ללקוח. ובכלל, איזו חוצפה זו לסרב לכסף?!

הם אימו בכתבה לעיתון ובמידה חברתי – כמבקשים להסתיר משהו מעצמם – שבית ספר עושה אפליה ולא רושם ילדים ממשפחה זו וזו, שכונה זו וזו.

אך המורה עמד על שלו.

הוא המשיך להיות מנומס ולחייך.

בחייו, הלא ארוכים מספיק ולא קצרים מדי, ראה מספיק הורים כאלה ושמע מדי איומים כמו אלה.

ואמר, את אשר ההורים לא היו מסוגלים לשמוע מאחורי כל שטרות של כסף ומילים ריקות במדיה –

הוא לא מסרב לכסף.

הוא לא מפלה ילד.

פשוט, את מה שהילד רוצה ללמוד – הוא לא יכול ללמד.

על כן, לא ייקח תשלום על מה שלא מסוגל לעשות.

על כן, לא יקבל אדם שלא אוכל לענות על צרכיו.

 

עבר זמן מה.

העולם המשיך לסוב.

אין עולם מתעניין בענייני האדם;

 

יום אחד, שהיה כמו כל יום שלפניו אך, לא כמו הימים שיבואו אחריו, נכנס שוב הילד למועדון.

הפעם, לא ניגש למורה.

לא דרש.

לא ביקש.

ישב בצד והביט.

וכך היה גם למוחרת וגל ביום שאחריו.

הילד היה נכנס, יושב בצד ומביט כאילו מבקש לראות משהו שאי אפשר לראות ולתפוס משהו שאי אפשר לתפוס.

שפנו אליו, ענה בנימוס.

שבקשו ממנו, עזר בשמחה.

יום אחד, אחרי שאחרון התלמידים עזב את המועדון, נשאר המורה לנקות.

גם הילד נשאר.

הוא קם חרש, לקח דלי ופנה לפינה אחרת לעזור למורה – שכבר לא היה צעיר מספיק – לנקות את המועדון.

הם עבדו בשקט.

כשסיימו, פנה אליו המורה בחיוך, שהיה עמיד לכל סיבובי העולם:

-        מה אתה לומד?

-        להרפות. – ענה הילד, שכבר לא היה ילד.

-        להרפות? – שאל המורה, ובפעם ראשונה, הרצין קולו והיה בו עניין.

-        כן. – חייך הילד, שכבר לא היה ילד, ובפעם הראשונה היה חיוכו טהור כמו זה של ילדים.
אני לומד להרפות.
מהפחד.
מדרישות.
מעצמי.
מהכול.

היה שקט. המורה הצעיר הביט עמוק בעיניו של הילד הזקן, כאילו מחפש שם משהו.
וכשמצא את אשר חיפש, אמר:

-        עכשיו יש לי מה ללמד אותך. אם אתה עדיין מבקש ללמוד.

-        אתה כבר מלמד אותי. – חייך אליו הילד הזקן. – מהיום הראשון בו נכנסתי בדלת וסירבת לקבל אותי. כבר אז התחלת ללמד אותי. רק שלקח לי זמן להבין זאת. תודה לך.

 

אלה הדברים שנאמר ביניהם וכה היה.

הילד, שהפך לגבר – לא זקן מספיק ולא צעיר מדי – למד גם להילחם וגם להיות חזק.

המורה העביר לו את כל אשר ידע, וכשהגיע הזמן שלו להמשיך – השאיר לו את המועדון שלו, כידע שאין איש טוב יותר וראוי יותר מהילד להמשיך לנהל אותו.

 

כשהיגיע יומו האחרון של המורה לראות את זריחת השמש, הגיעה הילד להיפרד ממורה שלו.

הם ישבו בשקט ולא דברו.

לא היה צורך במילים.

רגע לפני שפנה הילד להמשיך בדרכו, ומורה – בדרכו שלו, אמר הילד:

-        למה אמרת אז, שאין לך מה ללמד אותי? הרי למדת אותי גם להילחם וגם להיות חזק וגדול.

-        כי לא רצית ללמוד. – ענה המורה בשקט. – לא היית מוכן להרפות.
בקשת להישאר פחדן, מלא בכעס ותסכול. איש שכועס על העולם ומחפש דרך לפרוק עליו את זעמו.
בקשת ממני להפוך אותך למכונה שיודעת לגרום נזק.
רצית לקבור את הפחד שלך מאחורי תרגילים ושרירים, כשם שהורים שלך את רגשות האשם שלהם מאחורי כסף ואיומים.
לא היה לי מה לתת לך, כי לא היית מוכן לקבל.
רצית לקחת.
פחדן שיודע להילחם, גדול וחזק יעשה יותר נזק ויפגע ביותר אנשים מאשר רק פחדן.

אם תביט בהיסטוריה, היא מלאה בפחדנים כאלה – תראה מה הם עשו...

איך יכולתי לייצר עוד אחד?

איך יכולתי להרוס את חייך ולתת לך כוח ומיומנות שהנך יודע לשלוט בהם?

איזה מן אדם הייתי אז?

אדם שהורג ילד בעודו בחיים...

 

המורה שתק.

ולא דיבר יותר. הוא סיים את מלאכתו והמשיך הלאה.

הילד המשיך לשבת ליד מורהו.

בשקט.

וכשהגיע הזמן – קם, קד לו קידה, הראשונה והאחרונה, ואמר:

-        תודה לך.

קולו של הילד רעד, ודמעות קטנות הופיעו בזויות של עניו הירוקות.