מנגנון הקיום

 

לפעמים אני נחנק.

הג'ונגל העירוני – בנוי צמנט אפור, אותו החומר ממנו עשויות מצוות – סוגר עליי. מבקש לבלוע אותי. להפוך לעבד בממלכת "עוד" ומשרתו הנאמן של הוד מעלתו "לא מספיק".

-        אני רוצה עוד! (כסף, לייקים, נשים, גברים, ילדים, רכבים, לייקים והכרה, אחוזי שומן והיקף זרועה, שדיים, תחת, שפתיים, טיולים, זיונים, כלבים, חתולים, תהילה, זמן פנוי, לקוחות, הנפקות, הכנסות, השקעות) מה שיש לי לא מספיק!

כשאני מרגיש שקורעים מעליי את צלם האנוש בתרם אזדכה עליו בעצמי, אני מוצא את השער הקרוב לעולם מקביל – עולם של אגדות – ומתחמק בשקט.

השער הזה קיים בכל עיר והוא תמיד פתוח.

אם לפקוח את העיניים טוב-טוב, רואים מעברים לסמטאות – זה השער.

רחובות קטנים. בניינים עייפים. אנשים מחייכים. שקט.

 

אי שם, ברחוב צידי שתובע בים של עצים, יש חנות קטנה ובה יושב שען – איש המתקן שעונים.

אני דופק בדלת, דוחף, צליל מוכר של פעמון, ריח מוכר של ילדות.

-        כנס, כנס! מה שלומך? – מחייך אליי השען – מזמן לא בקרת אצלי. קפה? שב-שב. כבר.

שעונים מקיפים אותי.

טיק-טק.

בחר את הקצב שלך, מיכאל.

זמן הוא אשליה.

-        אנשים משתנים – נאנח השען – לא כמו פעם. פעם, שמרו ותקנו. היום – צורכים וזורקים. דברים, יחסים, זיכרונות, רגשות. רוצים חדש. לא מקולקל. עד שהחדש יתקלקל אף הוא;  הרי הכל, כמו שעון – יכול ללכת לנצח אם יודעים לשמור עליו ולמתוח את הקפיץ בזמן.
בוא תראה – מושיטי לי מנגנון ישן – אתה רואה את הגלגל הקטן הזה? – אני מהנהן בחיוב – כל מה שהוא רוצה זה להסתובב, כי ככה זה התפקיד שלו.

אני מביט במנגנון. לרגע נדמה לי שכל גלגלי השיניים רבים אחד עם השני – כל אחד רוצה להסתובב ומאשים את האחר שלא נותן לו. המחוגים עומדים ללא ניעה. אין את תקתוק החיים. השעון מת.

-        אתה רואה, – נאנח השען – כל אחד רוצה לזוז מבלי להזיז. כל אחד רוצה "לבד". טיפשים. הם לא מבינים שכדי להתקדם צריך לקדם. שכל אחד תלוי באחר. שאם אתה תזיז – תזוז.

השען לוקח צבת קטן ושם את השעון תחת זכוכית מגדלת. מזמזם משהו. מחייך. אני יושב בשקט. יחד עם השעונים שעל הקיר. כולנו עצרנו. ממתינים לשען שיסיים את הניתוח.

-        יופי! –  נאנח השען – סיימנו.

הוא מראה לי את המנגנון. הפעם, נדמה לי שכל גלגלי השיניים מחייכים. רצים, כל אחד בדרכו, ליתר דיוק – כיוונו. החדר מתמלא תקתוק שמח של השעונים האחרים.

-        אתה מבין – השען נשען בכיסא ישן אך שמור היטב, מעשה לעצמו את הצוואר. ניכר שהוא עושה זאת כבר המון זמן. – כל גלגל חושב שהוא זז בזכות עצמו. ובגלל זה, הוא לא מוכן להזיז את האחר. למה לא לטרוח? שיתנו לו לעשות את העבודה. בלעדיו השעון ימשיך יעמוד. יוהרה גדולה של גלגל קטן – קורץ אליי השען – הוא שכח שהוא לא זז לבד. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. מישהו אחר מזיז אותו. בוא תראה, – השען ממין אותי להביט תחת זכוכית המגדלת – הביט על גלגלי השיניים, עכשיו הם מחוברים ביחד. כל שן צמודה לאחרת. יש ביניהם תאום. כשגלגל אחד זז, לא משנה מה גודלו, השיניים שלו מזיזות את האחר, ואחר מזיז את האחר... כולם זזים ביחד. אין ביניהם הבדלי מעמד או חשיבות. הם מנגנון אחד.
זה החוק.
הכי פשוט שיש

 

אנחנו יושבים בשקט זמן מה.

כל אחד בשלו, אך ייחד – כמו המנגנון שלתוקן.

אני מביט על השען הזקן.

הוא נרדם בכיסא.

זה מעייף לתקן מנגנונים שממשיכים להתקלקל, בגלל שגלגלי השיניים שוכחים את מקומם.

נופלים שבי בממלכת "עוד" של הוד מעלתו "לא מספיק".

 

אני יוצאה החוצה.

סוגר אחרי בשקט את הדלת.

לא להעיר את השען.

יש לו הרבה עבודה לעשות.

 

מולי, שער לג'ונגל העירוני.

צריך לחזור.

עולם מקביל של אגדות, הוא כמו טיול בחוץ לארץ – תתעכב והוא יהפוך לג'ונגל;

אני עושה צעד, עובר גבול דמיוני בין המימדים.

צלילים ורעש תוקפים אותי מכל עבר.

כמו חייל, שנחרש בגלל פיצוץ של פגז קרוב ושמיעתו חוזרת אליו – והוא שוב שומע את הצעקות של הצוואות, בהם אנשים טובים הורגים אחד את השני בגלל שמישהו אמר להם שזה "כדי להציל חיים" – כך, אני מוקף צעקות, חריקות, שריקות, סירנות, מכל עבר...

 

המנגנון עומד.

כל גלגל רוצה להיות בראש.

"אם תזיז – תזוז" – אני נזכר במילותיו של השען.

 לידי עובר איש.

אפור.

מכוסה אפר.

חלל שנפל בג'ונגל.

אני מחייך אליו.

סתם ככה, בלי סיבה. בלי לרצות משהו בתמורה.

אני חושב, שבעולם הגדול, קוראים לזה "להיות פראייר";

האיש נעמד.

כמוכה ברק.

והנה –

כמו שמש, שיוצאת מבעד לעננים, חיוך מתפשט על פניו.

הצבע חוזר.

לא עוד חלל שנפל.

איש שחיי.

"יום טוב!", אני אומר. – "יום טוב!", הוא עונה בחיוך וממשיך בדרכו.

כתם צבע בבית קברות עירני.

הנייד בכיס שלי מצפצף. הודעה ממספר לא מוכר

"שלום מיכאל, קבלתי את הנייד שלך מ___, אשמח לשוחח אתך בנוגע לאימון. מתי נוח..."

 

אני מביט למעלה.

השמש מסנוורת, כמו מנורת שולחן של שען.

אני מסתיר את עיני עם היד.

נדמה לי שאני רואה עין אחת קורצת, בזמן שהשנייה אוחזת בזכוכית המגדלת.

"אם תזיז – תזוז"

אני מחייך.

עוד גלגל במנגנון חזר למקומו.