גורל

 

"מה זה "גורל"?" – שאלתי את א. אופל, שהיה במצב רוח מרומם, באחד הביקורים שלו.

הוא היה שרוע בכורסה, עישן סיגר ולאט משך רמי מרטין של שנה לא ידוע, אך ניכר היה שהוא נהנה.

"גורל?!" – הביט בי א. אופל כמבקש להבין האם שמע את אשר שמע, ואז פרץ בצחוק.

אני ישבתי בשקט וחיכיתי בסבלנות לתשובה. לא שאגב, הייתה לי ברירה אחרת.

אחרי פרץ הצחוק, לקח א. אופל שאיפה עמוקה ושחרר ענן עשן עווה וסמיך שהעלים את הסלון המוכר והעביר את שנינו לפיורד נורדי יפהפה.

הנוף היה עוצר נשימה, אך בתרם הספקתי לספוג את היופי ולהבין מה לעזאזל קרה, שמעתי את א. האופל:

-        קפוץ!

-        סליחה?!

-        קפוץ, אמרתי לך! או שלעזור לך?..

-        אני לא קופץ מהגובה הזה! התאבדות, היא לא חלק מהתוכנית שלי וחוץ מזה – אם אני קופץ, עם מי בדיוק אתה הולך לשוחח בערבים?..

 

הטיעון האחרון, כך היה נדמה לי, היה משכנע מספיק, ומצאתי את שנינו שוב ישובים בסלון הישן שלי.

 

-        אתה בן זונה, אתה יודע? – פניתי לא. אופל – לפחות תן להנות מהנוף! – אבל הבדיחה שלי פספסה את הנמען, כי א. אופל היה רציני ביותר.

-        אתה יודע שטכנית, אין לי אמא. – הוא ענה בחיוך עקום – ולשאלתך, עניתי לך.

-        איך ענית לי בדיוק? – התרעמתי – לקחת אותי לנוף פאקינג מדהים, ואז אמרת לי לקפוץ ולא שהיו לי הרבה ברירות בחברתך, אתה יודע.

-        תחשוב. – משך א. אפול בכתפיו, שקע חזרה בכורסה ולקח לגימה נדיבה מהקוניאק. – תחשוב, מישה, תחשוב. בחרתי בך מסיבה.

 

הםם... לחשוב. שאלתי מה זה "גורל". הגעתי לצוק. סירבתי לקפוץ... לקפוץ... לקפוץ שווה מוות. מוות שווה אין המשך. אם אין המשך, אזי אין גורל.

 

-        יפה מאוד. – קרא א. אופל את מחשבותיי. לא שציפיתי למשהו אחר מסטן. – אתה מתקרב, תחשוב פשוט יותר. נמוך. הנה לך רמז – אבולוציה... – הדהד באשי א. אופל, בזמן שהמשיך לשבת בכוסה ולעשן.

 

אבולוציה... טוב... אבולוצ... אחורה!.. לא אדם, בעל חיים. לבעלי חיים אין גורל. כי אין מוח, יותר נכון – מוח לא מפותח לחשיבה מופשטת של בני האדם. יש להם אינסטינקטים... אינסטינקטים פועלים דיכוטומי – חיים / מוות. רגע... חיים ומוות... בעלי חיים לא יכולים לבנות רשת של אפשרויות – אין להם לא יכולת ולא זמן. או שהם חיים או שהם מתים, או במילים אחרות – לגנים שלהם יש פחות סיכולי להמשיך את עצמם.

לאומתם, אנחנו, נתקעים ברשת אפשרויות אין סופית... כי.. כי.. אין סכנה ממשית ואנחנו יכולים פשוט לחשוב... לחשוב זה לא לעשות. לא לעשות זה לא להגשים. לא להגשים זה כמו למות רק לא פיזי...

 

הרגשתי שיש הגיון בכל הדייסה הזאת, אך לא הצלחתי לשים עליו את האצבע.

א. אופל, ששמע את כל מה שחשבתי, החליט לגמול אותי מייסורי או שפשוט יתעייף לשמוע את המחשבות שלי. הוא לקח לגימה אחרונה, כיבה את הסיגר, והזדקף בכורסה – סימן שהביקור שלו הסתיים.

 

-        מה שאתם, בני אנוש, מכנים גורל – הוא בסה"כ אנדרטה להצדיק את חוסר פעולה וחוסר ההגשמה שלכם, או במילים אחרות – דרך מאוד מתוחכמת להסיר אחריות.
לקחתי אותך לפיורד כדי להמחיש לך זאת – לו היה גורל, היית צריך לקפוץ ואז לחזור וקפוץ שוב – רק מצוק אחר, ולחזור שוב, לבחור צוק נוסף ולקפוץ ממנו. "מה לעשות" – היית צריך לומר לי – "זה גורלי". הסיבה שלא קפצת כי להבדיל ממני, לא היית חוזר – עבורך זה חד פעמי. המחשבות שלך על בעלי חיים היו מאוד נכונות – החייה שבך, או מה שנשאר ממנה, התעורר ולקח שליטה.
למה אף אחד מכם לא חוצה כביש מהיר או קופץ מגג "כי זה הגורל?", כי מול מוות וודאי ה"גורל" לא קיים!
אבל בחיי יום-יום שלכם שאין סכנה ממשית והחייה שבכם רדומה?
אזי אתם חוזרים שוב ושוב על אותו הדבר – עבודה, בני זוג, החלות, פעולות, מילים... וכשאתם מקבלים את אותה התוצאה – לא שאפשר היה לצפות למשהו אחר – אתם אומרים: "מה לעשות, זה הגורל שלי!", ובכך מסירים מעצמכם את האחריות ומעבירים אותה לגוף דמיוני שגדול מכם – כמו בחרת ענק, בה לכל "בוס" יש "בוס יותר גדול" עליו אפשר להפיל את הכישלון.

-        רגע, מה שאתה מדבר עליו, נקרא צבירת ניסיון. הרי אם אני לא אנסה, איך אדע האם אני בכלל בכיוון.

-        זה לא ניסיון, מישה, זה חוסר הרצון לשנות. בוא ואסביר לך בצורה שתבין.
מכיר את שייקספיר?

-        בטח!

-        יופי! בוא ניקח את "רומיאו ויוליה" לדוגמה. בכמה גרסאות אפשר לספר את הסיפור שלהם?

-        הםםם... אינסוף?

-        נכון! בני אדם, רובוטים, בעלי חיים, חייזרים – כל שילוב חולני בין המינים, בעבר, בהווה בעתיד... יש אינספור אפשרויות, אבל האם הסיפור עצמו השתנה?

-        לא.

-        וזה בדיוק מה שקורה אתכם. אתם מספרים לעצמכם את אותו הסיפור בתפאורה שונה – מכנים זאת ניסיון – וכשאתם מקבלים את אותן התוצאות, כי אין משהו אחר, אתם מכנים זאת "גורל" ומסירים מעצמכם כל אחריות.

-        בוודאי. תחשוב על זה – אם אין "גורל", הרי אתה האחראי הבלעדי על התוצאות בחייך, וזה לחץ שמעטים יכולים לחיות אתו. ברגע שיש "גורל" או כל צד שלישי שאפשר להעביר עליו אחריות, זה מוריד לחץ ומאפשר לך לעשות שינוי.

-        אבל שינוי לא בתפאורה אלה בסיפור כלומר, במקום "רומיו ויוליה" לספר את "המלט".

-        כל הכבוד!  - א. אופל ונעלם.

 

אני נשארתי לשבת ולהרהר על מה שנאמר...

"אבל מה לגבי תקווה? אמונה? איך זה קשור?" – עלתה בי מחשבה.

"תזכיר לי בפעם הבאה שנפגש" – הדהד קולו של א. אופל בראשי. – "ובפעם הבאה – אתה מזמין!"

הבטתי על השולחן – עליו עמדו בקבוק רמי מרטין וכוס.

"עליי" – חשבתי ומזגתי לעצמי מנת קוניאק משובח.

 

המשך יבוא...