אלה התולדות

 

אומרים שמי ששותה לבד - זה סימן לאלכוהוליזם.

אומרים.

נולדתי ב 28.2.1978 בעיר אומן, אוקראינה בריה"מ לשעבר.

אחרי שבועיים חליתי.

"התכונני לגרוע מכל", אמרו רופאים לאימי.

נשארתי בחיים.

מאז, כתשע פעמים הייתי צריך למות.

למה נשארתי בחיים אינני יודע.

ליווה אותי הרושם שאלוהים כל פעם התחרט.

כאילו אמר: "טוב נו, בוא נתן לו צ'אנס".

בגיל 12 "נאנסתי" בפעם הראשונה.

ב 15.07.1990 עלינו לארץ ישראל.

אף אחד לא שאל ילד בן 12 האם הוא רוצה?

האם הוא מוכן?

עקרוהו עם שורשיו מהמולדת והביאו ארצה.

"ה' כמה אני שמח.

בא הזמן הגיע הגואל.

ומכל צדדים אני שומע-

סלאח, פה זה ארץ ישראל."

~ סלאח שבתי.

לקח לי 25 שנים להוקיר תודה לארץ ישראל על כל מה שנתנה לי.

על כל מה שבשקט של הורה אוהב, סבלה ממני, הצעקות, האשמות, הקללות.

בגיל 16 "נאנסתי" בפעם השנייה.

הדגשתי לאור יום.

התחילה תקופה של דיכאון ואובדנות.

"מה אתה שווה בכלל, אם באור יום שודדים אותך?"

"למה את חיי? אתה חסר תועלת שגם על משפחתך לא תוכל להגן?"

"מי צריכה אותך בכלל?"

"תפנה את מקומך לראויים ממך!"

"אתה טעות!"

שעומדים על הגג, העיר ניראת יפה.

מזמינה.

מחבקת.

כמו אמא.

"בוא אליי, מישה. קפוץ. זה יכאב רק מעט".

נכות על כאבי הגב, היה שינוי "מרענן".

הוכחה לקורבנות וחוסר תועלת.

נכון, אף אחד לא לימד אותי להרים ולסחוב שקים בחנות ירקות בגיל 14 שעזרתי לאימא שעלינו ארצה.

קטלבל ספורט היה זה שהציל את חיי.

המאמן הראשון שלי אמר לי: "זה כמו מדיטציה".

הם מסמרו אותי לאדמה.

קבעו אותי.

למדו אותי להתאפק.

אי אפשר להילחם בהן.

אפשר רק להרפות.

מתוך חוסר התנגדות מגיע הכוח.

מתוך ענווה - עוצמה.

קטלבל הצילו את חיי.

תרתי משמע.

מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי דחף ברור אחד - לעזור לאנשים.

לא ידעתי ולא יודע, למה...

פשוט לעזור.

להפיג את הכאב.

לשמוע.

לאהוב במקום בו הם לא מוכנים לאהבות את עצמם.

להכיר את הכאב שלהם.

להתחבר ולחבר.

אולי אני הוא זה שמחפש מחילה.

מחפש הצדקה.

מחפש להוכיח שלא בזבזתי את חיי לשווא.

שמגיע לי.

אולי.

בחיי פגשתי מורים שהצליחו את חיי.

שראו בילד כאוב, בודד ונטוש נר שיש להדליק ולא כד שיש למלא.

להם תודתי.

מאז, אני מרגיש מחויב להעביר זאת הלאה.

לפיד שקיבלתי עלי להביאו למנורה.

היום אני אב לשלושה.

אב שלא היה לו אחד.

ילד שמעולם לא התבגר.

ילד שרוצה שיהיה לו אחד.

ילד שלא מפסיק לחפש.

ילד שעייף מלהסתיר את הכאב.

ילד שלא יכול כל הזמן להיות חזק בשביל כולם.

ילד.

אני רוצה אבא.

אני רוצה שמישהו יחבק אותי.

שמישהו מספיק לי סיפור לשבת.

מישהו שיגידו לי: "מישה", אתה מספיק."

מישהו שיואב אותי בלי קשר לעו"ש שלי בבנק.

אני רוצה את הילדות שלי בחזרה.

מגיל 16-7 אני חוקר פסיכולוגיה מעשית, לימים ידוע כקואצ'ינג.

מנסה להבין

מנסה.

עושה.

מפנים.

למה אני?

למה לא לקחו אותי אז?

למה?!

הכל בניתי ועשיתי בשתי ידיי.

ממשיך לעשות.

תפקיד הליצן הוא המאתגר.

כולם רואים אותו צוחק.

אף אחד - בוכה.

אומרים שמי ששותה לבד - זה סימן לאלכוהוליזם.

אומרים.

אני לא לבד.

אני שותה עם הילד בן שלוש.

אני שותה עם כל מי שהיה לצידי.

אני שותה עם כל מי שנגע בי, וכל מי שנגעתי בו.

אני שותה אתכם.

אני שותה.

לחיים.