(מסדרת סיפורים "סמול טוק עם א. אופל)
צעדנו עם א. אופל, שהיה שקט באופן לא אופייני לו,
על ה"רצפה" המוארת.
נקודות אור רצות תחת רגלנו לכל כיוון ומכל כיוון אפשר,
מה שהזכיר לי רצפה מוארת במועדוני דיסקו של שנות ה-80 רק בלי צבעים וריבועים
מסודרים.
- אם הייתי מראה לך את המבנה ה- N מימדי של המרחב היית מאבד את שפיותך. – שבר א. אופל את השתיקה בנימה, שלא השאירה מקום לפרשנות. – מה שאתה רואה, זו גרסה דו ממדית של המרחב. להקל על המוח שלך. כמו שאמרתי, כאן יש את כל התרחישים האפשריים ו"בלתי אפשריים" בעולם שלך, כולל העבר ההווה והעתיד.
הסתכלתי שוב על
ה"רצפה". משהו בכל הצמתים ונקודות האור הרצים לכל עבר היה מוכר.
מסלולים.
צמתים.
שינויי כיוון.
מה, מה זה מזכיר לי...
רגע, זה דומה למפת תחברוה ציבורית! ליתר דיוק מפה של רכבת תחתית שראיתי באחד הביקורים
שלי באירופה.
- יפה מאוד – חייך א. אופל. – דימוי מדויק להפליא. אם תנסה לדמיין זאת ב- N ממדיות, תבין למה התכוונתי ש"תעבד את שפיותך". המוח שלך, שלא מסוגל לאבד כמות כזאת של מידע, "יתקע" כמו מחשב ישן שפותחים עליו יותר מדי תוכנות. רק שלהבדיל מהמחשב – אי אפשר לעשות לך אתחול מחדש.
- זה בסדר, – חייכתי – אקח את המילה שלך.
אז אנחנו במסוף תחבורה ציבורית של היקום?
- משהו כזה. – הנהן א. אופל בחיוב. – הצמתים שאתה רואה, הן הבחירות, ההחלטות והאמונות.
- ונקודות האור – גורלות האדם. – סיימתי את המשפט.
- בדיוק. בכל החלטה, אמונה או בחירה, האדם "מחליף רכבת" ועולה על נתיב חדש של חייו.
- אבל, מספר הנתיבים מגיעים לאותו היעד, – המשכתי את הדימוי של רכבת תחתית – רק כמות התחנות שבדרך משתנה.
- וגם ה"תוכן" שלהן. – דייק אותי א. אופל. – אתה יכול להגיע אל אותו היעד בדרך ארוכה או קצרה, נעימה יותר או נעימה פחות.
- כמו ששלחת אותי להביא ספר. – נזכרתי בחוויה שלי בערפל ושיחה האחרונה שלנו על חשיבות. – שנתתי למשימה יותר מדי חשיבות, יצרתי לעצמי מכשולים ו"מפלצות" כלומר, עליתי על "רכבת שדים", וכשהצלחתי לנער את החשיבות ולהרפות מן הרצון ופשוט ללכת לקחת את הספר – רכבת שדים הפכה לרכבת בדיסנילנד עם ברווזים וספלים.
אבל, בערפל זה קרה מייד ובחיים זה לוקח...
- זמן. – חייך א. אופל – כמו שאתה מחליף רכבת תחתית או אוטובוס. הרי התחנות נמצאות במקומות שונים. אתה צריך זמן לרדת, לקחת את הדברים, ללכת למסוף אחר, למצוא את התחנה ורק אז תוכל להמשיך במסע שלך. תחשוב כמה הגיון יהיה, אם ברגע שאתה יורד בתחנה אחת, הרכבת שלך יוצאת מתחנה אחרת.
העולם הפיזי, עולם בו את קיים, אינרטי, כמו זפת או דבש, לאומת העולם המטאפיזי בו אנחנו מטיילים עכשיו. כאן, הכל מתקיים. זהו. בעולם שלך, יש השהייה בין מחשבה או, אם לדייק – כוונה לבין ביטוי פיזי במציאות.
- אנחנו מדברים על תורת היחסות הכללית שנישא להגות איינשטיין?
- קרוב. – הנהנן בחיוב א. אופל – איינשטיין שיש קשר בין הזמן למסה. במילים אחרות כוח הכבידה משפיע על הזמן – ככל שכוח הכבידה גדול יותר, הזמן יהיה איטי יותר.
היות והעולם הפיזי שלך בנוי על מסה וכוח הכבידה – הזמן עובר "לאט". כאן, במחרב האפשריות אין מסה, רק אנרגיה לכן, מושג הזמן לא רלוונטי – הכל פשוט קיים.
אבל, גם זה יחסי כמובן.
- וזאת הסיבה שמי עקבי במחשבותיו מייצר עבורו את המציאות ו"מגשים" את עצמו. כי המחשבה העקבית מתממשת לאט יותר ב"עתיד" בגלל האינרטיות של הממד שלנו. ומי שמדלג במחשבותיו בלי עקביות וסבלנות – מתלונן ש"כלום לא עובד".
- דרך מדויקת לסכם את הנושא. – הסכים א. אופל – חוסר עקביות במחשבות זה כמו שאתה מגיע לטיול בלונדון ו... מבלה את כל הזמן של הטיול, מול המפה של הרכבת התחתית בניסיון להחליט מה אתה רוצה לראות ולאן אתה רוצה להגיע. הטיול נגמר ואתה חוזר לשדה התעופה מלא ברגשות פספוס וחרטה: "למה פשוט לא עליתי על רכב כל שהיא!..".
פתאום עלה לי זיכרון ילדות – פעם ראשונה שנכנסתי לקניון מסחרי.
עלינו לארץ מעיר קטנה, בה
חנות גדולה הייתה כמו סופר מרקט שכונתי.
כשנכנסתי לקניון, עצרתי
בתדהמה וקיפאון ורוב הצבעים, הצללים, הריחות, המגוון, השוני והבחר. היה שם הכל!
ו... קפאתי. לא ידעתי מה להחליט. לאן ללכת. או לעלות. מה קודם. מה אם אני אפסיד
משהו.
לקח זמן עד שיצאתי
מהשוק וכמו במעין ערפל התחלתי לשוטט בקניון, מביט ומתפעל מחלונות ראווה ושפע אינסופי
– כמו שהיה נדמה לי – של יצא.
- זאת בדיוק הסיבה שאמרתי לך שתשתגע אם אראה לך את הממדיות האמיתית של מרחב האפשריות. – אמר א. אופל, שעמד לצידי בתוך הזיכרון שלי.
זה היה הזוי לחלוטין – אני, מבוגר, עומד בתוך מרחב האפשרויות ומדבר עם סטן שמדבר איתי מתוך זיכרון הילדות שלי, בו אני, כילד, עומד בתוך קניון.
- רק שבמקרה של לונדון – המשכתי את קו המחשבה, – אפשר לתקן את הטעות בטיול הבא. ובחיים – לא. לא עלית פספסת.
גם, להבדיל מהטיול, אותו אני מתכנן ומגיע עם תוכנית כלשהי ומסע, בחיים לעיתים אין לדעת. צריך פשוט לפעול – כמו ללכת להביא דואר – וכמו בטיול, לפקוח את העיניים ולפתוח את הלב כדי להנות מהנופים, ולחוות חוויות.
הזמן, הוא ברכה עבור המטייל בחיים – הוא מאפשר לו לעצור, להביט על מפת הטרמינל במרחב האפשרויות, ולהחליט על איזו רכבת לעלות ולאיזו הרפתקה לצאת.
- יפה אמרת. – אמר א. אופל ועצר. לפנינו עמד שולחן קטן, שתי כיסאות ו... תה?!
- אין לי מצב רוח לאלכוהול. – משך א. אופל בכתפיים.
- אלכוהול שותים בחוץ. – חייכתי אליו. – כשאתה בבית, תה זו בחירה מוצלחת יותר.
- או מרק. – קרץ אליי א. אופל. רק שהפעם, לא היה ניצוץ עליז בעיניו. הבנתי שיש "סיפור" מאחורי המקום.
- אתה צודק, יש "סיפור" – קרא הסטן כהרגלו את מחשבתי. התיישבנו ו...
קול רחש הגלים, וקולות מוכרים עד כאב, פרצו לתודעתי.
לא.
אין מצב.
לא יכול להיות.
לפני עמד ילד קטן, כבן
חמש והביט אל הים.
אמא לא הרשתה לו להיכנס
למים ה"קרים" שלחלילה לא יחלה.
הילד הייתי אני.
השנה, 1983
עיר אודסה, אוקראינה.
- הבטחתי לך שיחה על אחי, אלוהים בשפה שלכם. הגיעה הזמן שננהל אותה. – א. אופל מזג לנו תה ושקע במחשבותיו, מאפשר לי לעכל את מה שקרה.
נחיתה "רכה" לא הייתה חלק מהתוכנית.
ההמשך יבוא...
הוסף רשומת תגובה